צילום: תומר נויברג, פלאש90
"שעת אפס" מאת רמי הוד הוא קריאת השכמה. הספר חושף את תמונת המציאות של החינוך בישראל. את ההפקרה הליברלית ואת ההשתלטות האמונית-לאומנית. שעת אפס הוא גם תוכנית פעולה. הוד מציע מדריך מעשי לתיקון – להורים, אנשי חינוך, נבחרי ציבור ואזרחים המבקשים לקחת מחדש אחריות על החינוך כדי להבטיח את עתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית - ואת העתיד שלנו ושל ילדינו בה.
במאבק נגד ההפיכה המשטרית, הישראלים הליברלים ניעורו מתרדמתם הפוליטית, והחלו לחבר את הנקודות גם בתחום החינוך: ילדיהם, שלומדים בחינוך הממלכתי, מקבלים פחות תקציבים ופחות שעות המוקדשות לחינוך לערכים; ערכי מגילת העצמאות המעוגנים בחוק חינוך ממלכתי נרמסים על ידי פוליטיקאים וארגונים קיצוניים ומוחלפים בערכים אחרים, המנוגדים לתפיסת עולמם; והם מממנים חלק ניכר מהחינוך החרד"לי ומהחינוך החרדי עתירי התקציבים, ששייכים למגזרים שמנהיגיהם מניעים את ההפיכה המשטרית ושמכשירים את דורות ההמשך שלה. עוד הם גילו שבזמן שהתהליך הזה העמיק לאורך שנים, המפלגות הליברליות המייצגות אותם עסקו בכלל בדברים אחרים. זאת בשעה שבצד השני של המפה הבינו היטב שחינוך אינו תחום משני, אלא דרך מרכזית לעיצוב פני המדינה, ופעלו בנחישות.
(מתוך הקדמת הספר).
(מתוך הקדמת הספר).
אם עתידה של מדינת ישראל יקר לכם — זה הספר שאתם חייבים לקרוא. לקרוא ולהפנים כמה חשוב שכל אחד ואחת מאיתנו ירתם למאמץ החינוכי החשוב לטפח את הדמוקרטיה.
פרופ׳ יולי תמיר
נשיאת המכללה האקדמית בית ברל ושרת החינוך לשעבר
שעת אפס הוא קריאה לפעולה — המשרטטת לציבור הליברלי כיצד להתארגן ולבנות מחדש. קריאת חובה.
ד״ר מאיה מארק
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות
אם עתידה של מדינת ישראל יקר לכם - זה הספר שאתם חייבים לקרוא.
פרופ׳ יולי תמיר
נשיאת המכללה האקדמית בית ברל
שעת אפס הוא קריאה לפעולה — המשרטטת לציבור הליברלי כיצד להתארגן ולבנות מחדש. קריאת חובה.
ד״ר מאיה מארק
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות
"אם עתידה של מדינת ישראל יקר לכם - זה הספר שאתם חייבים לקרוא."
פרופ׳ יולי תמיר
נשיאת המכללה האקדמית בית ברל
"שעת אפס הוא קריאה לפעולה — המשרטטת לציבור הליברלי כיצד להתארגן ולבנות מחדש. קריאת חובה."
ד״ר מאיה מארק
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות
רכישה מרוכזת
מתנה חכמה שלא נשארת על המדף.
הזמנה מרוכזת של הספר לצוותים, פעילים, מדריכים וקבוצות.
מלאו את הטופס ונחזור אליכם עם פרטים ותנאים מותאמים להזמנה מרוכזת.
הרצאה שמעוררת מחשבה ודיון.
הזמנת הרצאה לארגונים, קבוצות, פעילים ומדריכים.
מלאו את הטופס, ספרו לנו בקצרה על הקבוצה, כמות משתתפים משוערת ומסגרת ההרצאה. נחזור אליכם לתיאום המפגש ולפרטים נוספים.
ההרצאה - עלינו,
רכישת עותקים למשתתפים - עליכם.
רכישת עותקים למשתתפים - עליכם.
הזמנת הרצאה
לקריאת קטע מתוך ההקדמה
נרדמנו בשמירה
בספטמבר 2023 נאמתי בהפגנה באחת מערי השרון. זה היה השבוע ה־37 של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, והכיכר היתה מלאה בכ־3,000 אנשים. כשהמנחה הודה לנוכחים על ההשתתפות ב"הפגנה הגדולה בתולדות העיר", קיפלתי והכנסתי לכיס את הנאום שלי, שכבר נשאתי בהפגנות בקריית אונו, ביבנה, בצומת העוגן ובאשדוד: איך נעצור את אבי מעוז ונילחם בהפיכה החינוכית. לצדי עמדה מיכל (שם בדוי), שפגשתי לראשונה באותו ערב. אישה בשנות ה־50 לחייה, שעובדת בתחום הבריאות. "הם הרימו את כל זה מאפס", היא החמיאה למארגנים.
"על מה רצית לדבר איתי?" הזכרתי לה.
"השבוע שמעתי את שר התפוצות מהליכוד, עמיחי שיקלי, מדבר ברדיו נגד ההפגנות", היא אמרה. "הוא כינה אותנו חיילים של אהוד ברק שמונעים מאינטרסים זרים ופוגעים בביטחון המדינה".
"נו, ומה חדש?" שאלתי.
"תשמע, חשוב לי שתדע שאני לא ממש בן אדם פוליטי. הרבה בני משפחה שלי מצביעים לליכוד ואני לא מגדירה את זה עצמי כאשת שמאל. האמת, יכול להיות שבאמת צריך לשנות משהו בבית המשפט. אבל יצאתי מהבית בגלל סיבה אחת: האחיין שלי יצא מהארון, וכשיריב לוין ושמחה רוטמן רוצים לחסל את העצמאות של בית המשפט העליון שבזכותו יש בישראל הכרה במשפחות להט"ביות, באימוץ ובפונדקאות, זאת החובה שלי לצאת לרחובות".
"ואיך שיקלי קשור לעניין?" הקשיתי. "הרי לא חסרים בממשלה הזאת שרים קיצוניים".
מיכל עצמה את עיניה לכמה שניות ונשמה עמוק, כאילו ביקשה להוציא לאוויר העולם דבר שעד לרגע זה שמרה לעצמה. "אני מתביישת להגיד את זה, אבל הבן שלי הוא בוגר של המכינה הקדם־צבאית ששיקלי עמד בראשה. נשבעת לך שלא ידענו שהוא כזה. כשאני רואה אותו היום מתחבק עם בן גביר ותומך בחוקים כאלה ומסית ברשתות ובתקשורת, אני פשוט מתביישת. אני זוכרת שביום הורים הוא דיבר על ציונות והגשמה וכל מיני ערכים שאנחנו בסך הכול מתחברים אליהם. ישבנו כמה הורים יחד ואמרנו, הילדים שלנו נמצאים במקום טוב. ערכי. נכון, לא ידעתי מה בדיוק הבן שלי למד שם, אבל התרשמתי שהוא מרוצה. היום הרבה הורים אחרים ואני לא מאמינים שהילדים שלנו בוגרים של מוסד חינוכי שהאיש הזה עמד בראשו. איך אנחנו צועקים בהפגנות? בושה. נו, הבושה כנראה היא גם שלנו. נרדמנו בשמירה".
הסיפור של מיכל נוגע ללב, אבל רחוק מלהיות חריג. "נרדמנו בשמירה" הוא שיקוף מדויק של התחושה שאפפה את מאות אלפי המשתתפים בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, הגדולות ביותר שידעה ישראל. בדומה למיכל, רבים מהם מעולם לא ראו בעצמם אנשים פוליטיים, אבל כשרכבת ההפיכה יצאה מהתחנה בינואר 2023, עם הנאום המפורסם של יריב לוין, ועברה בתחנות ביניים כמו הדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט בראשות שמחה רוטמן ואינספור התבטאויות של בכירים בימין הדתי, שהסגירו שיעדה האמיתי של ה"רפורמה" הוא חיסולה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית – אותם אזרחים הבינו שהם אולי לא מתעניינים בפוליטיקה, אבל הפוליטיקה בהחלט מתעניינת בהם. היא מתעניינת ביכולת שלהם לפנות לבית המשפט כשהשלטון פוגע בזכויות שלהם, משחק בתכנים שסופגים ילדיהם בבית הספר ודורש לקבוע עם מי מותר להם להתחתן ולהביא ילדים. ההבנה הזאת התחדדה עוד ועוד כאשר הממשלה המשיכה לדהור להפיכה המשטרית גם לאחר שבעה באוקטובר, עמוק לתוך המלחמה, במתקפה על עצמאות המשטרה, בתי המשפט והתקשורת – ובחקיקת חוק הליבה של ההפיכה, המעניק לפוליטיקאים רוב בוועדה לבחירת שופטים.
לנוכח כל הצעדים האלה גילו מתנגדי הממשלה שהם לא אוסף של פרטים אלא ציבור. ציבור ליברלי שנוקט צעדים פוליטיים. הם יצאו להפגין בכל מוצאי שבת, הצטרפו לקבוצות ווטסאפ פוליטיות ולקבוצה פעולה מקומיות, חתמו על עצומות שקוראות למנהלי בתי ספר לא להכניס את אבי מעוז, את אורית סטרוק וארגונים קיצוניים שקשורים אליהם לבתי הספר, הצביעו בבחירות המוניציפליות למועמד או למועמדת מסוימים לא רק משום שנראו להם ישרים, אלא מכיוון שהתחייבו לקדם ערכים ליברליים, והשתתפו במחאות ובימי שיבוש ברחבי הארץ.
המילה "ליברלי" כבר לא ייצגה מבחינתם רק סובלנות ופתיחות, אלא גם אמונה בערכים ליברליים ובראשם שוויון. רבים הגו אותה במובן הזה לראשונה בחייהם, לצד המושג המארגן של המחאה, הדבר שעליו קמו להגן: דמוקרטיה ליברלית. עבור הישראלים הליברלים, התכנסות כזאת, תחת דגל רעיוני משותף, והבחירה לזהות את עצמך עם צד מסוים, "מחנה" בשפת הפוליטיקה, היו דבר חדש. עד המחאה נגד ההפיכה המשטרית הם היו "מיליוני אנשים לבד", כפי ששרים החברים של נטאשה. במחאה נגד ההפיכה המשטרית והממשלה הם הפכו למיליוני ישראלים ליברלים יחד.
ההתעוררות הזאת היתה חסרת תקדים בחייהם של הישראלים הליברלים. נדמה כי מדי מוצאי שבת הופתעו המפגינים מחדש מהמספרים, מהאנרגיה ומהנחישות שלהם עצמם. כפי שאבחנה מיכל, הקריאות "בושה", שהדהדו ברחובות במשך תשעת חודשי המאבק נגד ההפיכה המשטרית, הופנו בראש ובראשונה החוצה, לעבר הממשלה ומהלכיה, אבל במידה רבה גם פנימה – לעבר המפגינים עצמם, במעין הכאה המונית על חטא התרדמה הפוליטית שבה היו שרויים לאורך שנים ארוכות. הם שאלו את עצמם, איך קרה שבזמן שהקיצונים השתלטו על המרחב הציבורי ועל מערכות המדינה אנחנו עסקנו בדברים אחרים? למה לא עמדנו על משמר החינוך של הילדים שלנו? ומתי התחלנו לקחת את הדמוקרטיה כמובנת מאליה והפסקנו לשאול את עצמנו אם הילדים שלנו, והילדים של השכנים שלנו ושל החברים שלנו, באמת מתחנכים לדמוקרטיה?
***
הפקרת החינוך לדמוקרטיה אינה ייחודית לישראל.
גלי הלאומנות והפופוליזם שפקדו דמוקרטיות ליברליות לאורך ההיסטוריה המודרנית הובילו מנהיגים, מעצבי מדיניות ואנשי חינוך אל תובנה פשוטה: הבטחת עתידה של הדמוקרטיה תלויה בחינוך לדמוקרטיה. "דמוקרטיה צריכה להיוולד בכל דור מחדש, והחינוך הוא המיילדת שלה", קבע הפילוסוף החינוכי הנודע ג'ון דיואי עוד ב־1916. כ־30 שנה אחר כך, בעקבות מלחמת העולם השנייה, קיבלו רבות ממדינות המערב את גישתו של דיואי וביטאו זאת במדיניות החינוך שאימצו. אבל ככל שהדמוקרטיות הליברליות נעשו יציבות יותר, החלה להתפשט בהן "שאננות דמוקרטית", שנתמכה בתיאוריות כמו "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה. הדמוקרטיה הליברלית כבר ניצחה, ביטא פוקויאמה מה שחשבו רבים אחרים, ויריביה הובסו.
במציאות החדשה והבטוחה (לכאורה) הזאת, החינוך לדמוקרטיה הושלך לצד הדרך. הוא הפסיק לעניין מפלגות, מומחי מדיניות, אנשי חינוך והורים. משימות אחרות, חשובות יותר, כמו פיתוח מיומנויות לשוק העבודה, מצוינות טכנולוגית ומימוש עצמי, תפסו את מקומו.
אלא שבעוד שהכוחות המאמינים בדמוקרטיה ליברלית הזניחו את החינוך, כוחות לאומניים־פופוליסטיים לא הרפו ממנו. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין היטיב לנסח זאת: "מלחמות מנצחים באמצעות מורים". פוטין מיישם את התפיסה הזאת בדקדקנות ברוסיה, וכך גם עמיתיו הסמכותניים ברחבי העולם. בהונגריה, ממשלתו של ויקטור אורבן כתבה מחדש את תוכניות הלימודים ומצרה את צעדיהם של מוסדות ההשכלה הגבוהה. בפולין, הממשלה בראשות מפלגת חוק וצדק, שכיהנה בשנים 2023-2015, צמצמה את ההתייחסות בתוכנית הלימודים לשיתוף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, אסרה על לימוד תכנים בתחומי מגדר וזכויות אדם והעבירה סמכויות מבתי ספר ומערים למשרד החינוך, לצורך סינון שיתופי פעולה עם עמותות ליברליות. בטורקיה הסיר ממשלו של רג'פ טאיפ ארדואן את לימודי האבולוציה מתוכנית הלימודים, מחק מספרי הלימוד את ההיסטוריה החילונית של הרפובליקה והגביר את לימודי הקוראן בבתי הספר. בארצות הברית, קבוצות לאומניות־פופוליסטיות מאשימות את בתי הספר הציבוריים ואת האוניברסיטאות בשטיפת מוח ליברלית, תוך שימוש במושג "פרוגרס" לתיאור ישות מסתורית ומאיימת. מדינות כמו פלורידה, ויסקונסין וטקסס חוקקו חוקים האוסרים על הוראת סוגיות הנוגעות לגזע, למגדר ולזכויות אזרח ועל עיסוק ביקורתי בהיסטוריה האמריקאית ודורשות מימון ציבורי לבתי ספר דתיים פרטיים מבלי לחייבם בלימוד ערכים דמוקרטיים.
בישראל, ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלת נתניהו השישית כוללת הפיכה חינוכית. זאת הפיכה שנעשית בתנועת מלקחיים. מצד אחד, הממשלה מעמיקה את נוכחותם של גופים ושל תכנים אמוניים־לאומניים בחינוך הממלכתי. מצד שני, היא מזרימה תוספות של מיליארדי שקלים למערכות החינוך המגזריות – החינוך הממלכתי־דתי והחינוך החרדי. ספר הלימוד באזרחות נכתב מחדש בידי אנשי ימין דתי הקשורים לפורום קהלת. חבר הכנסת אבי מעוז, העומד בראש מפלגה גזענית ואנטי־להט"בית, מונה לאחראי על תוכניות חיצוניות במערכת החינוך ובשם מאבק מיובא מאמריקה באותו "פרוגרס" דמוני התחייב להוציא מהמערכת כל עיסוק בשוויון מגדרי ובחיים משותפים בין יהודים לערבים. מערכת החינוך נתונה בידיו של השר יואב קיש, שרודף מנהלים ומורים שמעזים להתבטא בעד הדמוקרטיה ושקראו להשבת החטופים ולסיום המלחמה בעזה, וכן יוזם רפורמות לטובתם של ארגונים חיצוניים המחנכים לגרסה צרה של זהות יהודית, על חשבון ארגונים המחנכים ליהדות פתוחה ופלורליסטית.
כאשר הישראלים הליברלים ניעורו מתרדמתם הפוליטית, הם החלו לחבר את הנקודות גם בתחום החינוך: ילדיהם, שלומדים בחינוך הממלכתי, מקבלים פחות תקציבים ופחות שעות המוקדשות לחינוך לערכים; ערכי מגילת העצמאות המעוגנים בחוק חינוך ממלכתי נרמסים על ידי פוליטיקאים וארגונים קיצוניים ומוחלפים בערכים אחרים, המנוגדים לתפיסת עולמם; והם מממנים חלק ניכר מהחינוך החרד"לי ומהחינוך החרדי עתירי התקציבים, ששייכים למגזרים שמנהיגיהם מניעים את ההפיכה המשטרית ומכשירים את דורות ההמשך שלה. עוד הם גילו שהתהליך הזה העמיק לאורך שנים, אבל המפלגות הליברליות המייצגות אותם עסקו בכלל בדברים אחרים. זאת, בשעה שבצד השני של המפה הבינו היטב שחינוך אינו תחום משני, אלא דרך מרכזית לעיצוב פני המדינה, ופעלו בנחישות.
הספר הזה מתאר איך נטשנו את ההגה – ומצאנו את עצמנו נוסעים בכיוון ההפוך. ואיך נוכל לתפוס את ההגה שוב ולנסוע בכיוון הנכון.
"על מה רצית לדבר איתי?" הזכרתי לה.
"השבוע שמעתי את שר התפוצות מהליכוד, עמיחי שיקלי, מדבר ברדיו נגד ההפגנות", היא אמרה. "הוא כינה אותנו חיילים של אהוד ברק שמונעים מאינטרסים זרים ופוגעים בביטחון המדינה".
"נו, ומה חדש?" שאלתי.
"תשמע, חשוב לי שתדע שאני לא ממש בן אדם פוליטי. הרבה בני משפחה שלי מצביעים לליכוד ואני לא מגדירה את זה עצמי כאשת שמאל. האמת, יכול להיות שבאמת צריך לשנות משהו בבית המשפט. אבל יצאתי מהבית בגלל סיבה אחת: האחיין שלי יצא מהארון, וכשיריב לוין ושמחה רוטמן רוצים לחסל את העצמאות של בית המשפט העליון שבזכותו יש בישראל הכרה במשפחות להט"ביות, באימוץ ובפונדקאות, זאת החובה שלי לצאת לרחובות".
"ואיך שיקלי קשור לעניין?" הקשיתי. "הרי לא חסרים בממשלה הזאת שרים קיצוניים".
מיכל עצמה את עיניה לכמה שניות ונשמה עמוק, כאילו ביקשה להוציא לאוויר העולם דבר שעד לרגע זה שמרה לעצמה. "אני מתביישת להגיד את זה, אבל הבן שלי הוא בוגר של המכינה הקדם־צבאית ששיקלי עמד בראשה. נשבעת לך שלא ידענו שהוא כזה. כשאני רואה אותו היום מתחבק עם בן גביר ותומך בחוקים כאלה ומסית ברשתות ובתקשורת, אני פשוט מתביישת. אני זוכרת שביום הורים הוא דיבר על ציונות והגשמה וכל מיני ערכים שאנחנו בסך הכול מתחברים אליהם. ישבנו כמה הורים יחד ואמרנו, הילדים שלנו נמצאים במקום טוב. ערכי. נכון, לא ידעתי מה בדיוק הבן שלי למד שם, אבל התרשמתי שהוא מרוצה. היום הרבה הורים אחרים ואני לא מאמינים שהילדים שלנו בוגרים של מוסד חינוכי שהאיש הזה עמד בראשו. איך אנחנו צועקים בהפגנות? בושה. נו, הבושה כנראה היא גם שלנו. נרדמנו בשמירה".
הסיפור של מיכל נוגע ללב, אבל רחוק מלהיות חריג. "נרדמנו בשמירה" הוא שיקוף מדויק של התחושה שאפפה את מאות אלפי המשתתפים בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, הגדולות ביותר שידעה ישראל. בדומה למיכל, רבים מהם מעולם לא ראו בעצמם אנשים פוליטיים, אבל כשרכבת ההפיכה יצאה מהתחנה בינואר 2023, עם הנאום המפורסם של יריב לוין, ועברה בתחנות ביניים כמו הדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט בראשות שמחה רוטמן ואינספור התבטאויות של בכירים בימין הדתי, שהסגירו שיעדה האמיתי של ה"רפורמה" הוא חיסולה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית – אותם אזרחים הבינו שהם אולי לא מתעניינים בפוליטיקה, אבל הפוליטיקה בהחלט מתעניינת בהם. היא מתעניינת ביכולת שלהם לפנות לבית המשפט כשהשלטון פוגע בזכויות שלהם, משחק בתכנים שסופגים ילדיהם בבית הספר ודורש לקבוע עם מי מותר להם להתחתן ולהביא ילדים. ההבנה הזאת התחדדה עוד ועוד כאשר הממשלה המשיכה לדהור להפיכה המשטרית גם לאחר שבעה באוקטובר, עמוק לתוך המלחמה, במתקפה על עצמאות המשטרה, בתי המשפט והתקשורת – ובחקיקת חוק הליבה של ההפיכה, המעניק לפוליטיקאים רוב בוועדה לבחירת שופטים.
לנוכח כל הצעדים האלה גילו מתנגדי הממשלה שהם לא אוסף של פרטים אלא ציבור. ציבור ליברלי שנוקט צעדים פוליטיים. הם יצאו להפגין בכל מוצאי שבת, הצטרפו לקבוצות ווטסאפ פוליטיות ולקבוצה פעולה מקומיות, חתמו על עצומות שקוראות למנהלי בתי ספר לא להכניס את אבי מעוז, את אורית סטרוק וארגונים קיצוניים שקשורים אליהם לבתי הספר, הצביעו בבחירות המוניציפליות למועמד או למועמדת מסוימים לא רק משום שנראו להם ישרים, אלא מכיוון שהתחייבו לקדם ערכים ליברליים, והשתתפו במחאות ובימי שיבוש ברחבי הארץ.
המילה "ליברלי" כבר לא ייצגה מבחינתם רק סובלנות ופתיחות, אלא גם אמונה בערכים ליברליים ובראשם שוויון. רבים הגו אותה במובן הזה לראשונה בחייהם, לצד המושג המארגן של המחאה, הדבר שעליו קמו להגן: דמוקרטיה ליברלית. עבור הישראלים הליברלים, התכנסות כזאת, תחת דגל רעיוני משותף, והבחירה לזהות את עצמך עם צד מסוים, "מחנה" בשפת הפוליטיקה, היו דבר חדש. עד המחאה נגד ההפיכה המשטרית הם היו "מיליוני אנשים לבד", כפי ששרים החברים של נטאשה. במחאה נגד ההפיכה המשטרית והממשלה הם הפכו למיליוני ישראלים ליברלים יחד.
ההתעוררות הזאת היתה חסרת תקדים בחייהם של הישראלים הליברלים. נדמה כי מדי מוצאי שבת הופתעו המפגינים מחדש מהמספרים, מהאנרגיה ומהנחישות שלהם עצמם. כפי שאבחנה מיכל, הקריאות "בושה", שהדהדו ברחובות במשך תשעת חודשי המאבק נגד ההפיכה המשטרית, הופנו בראש ובראשונה החוצה, לעבר הממשלה ומהלכיה, אבל במידה רבה גם פנימה – לעבר המפגינים עצמם, במעין הכאה המונית על חטא התרדמה הפוליטית שבה היו שרויים לאורך שנים ארוכות. הם שאלו את עצמם, איך קרה שבזמן שהקיצונים השתלטו על המרחב הציבורי ועל מערכות המדינה אנחנו עסקנו בדברים אחרים? למה לא עמדנו על משמר החינוך של הילדים שלנו? ומתי התחלנו לקחת את הדמוקרטיה כמובנת מאליה והפסקנו לשאול את עצמנו אם הילדים שלנו, והילדים של השכנים שלנו ושל החברים שלנו, באמת מתחנכים לדמוקרטיה?
***
הפקרת החינוך לדמוקרטיה אינה ייחודית לישראל.
גלי הלאומנות והפופוליזם שפקדו דמוקרטיות ליברליות לאורך ההיסטוריה המודרנית הובילו מנהיגים, מעצבי מדיניות ואנשי חינוך אל תובנה פשוטה: הבטחת עתידה של הדמוקרטיה תלויה בחינוך לדמוקרטיה. "דמוקרטיה צריכה להיוולד בכל דור מחדש, והחינוך הוא המיילדת שלה", קבע הפילוסוף החינוכי הנודע ג'ון דיואי עוד ב־1916. כ־30 שנה אחר כך, בעקבות מלחמת העולם השנייה, קיבלו רבות ממדינות המערב את גישתו של דיואי וביטאו זאת במדיניות החינוך שאימצו. אבל ככל שהדמוקרטיות הליברליות נעשו יציבות יותר, החלה להתפשט בהן "שאננות דמוקרטית", שנתמכה בתיאוריות כמו "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה. הדמוקרטיה הליברלית כבר ניצחה, ביטא פוקויאמה מה שחשבו רבים אחרים, ויריביה הובסו.
במציאות החדשה והבטוחה (לכאורה) הזאת, החינוך לדמוקרטיה הושלך לצד הדרך. הוא הפסיק לעניין מפלגות, מומחי מדיניות, אנשי חינוך והורים. משימות אחרות, חשובות יותר, כמו פיתוח מיומנויות לשוק העבודה, מצוינות טכנולוגית ומימוש עצמי, תפסו את מקומו.
אלא שבעוד שהכוחות המאמינים בדמוקרטיה ליברלית הזניחו את החינוך, כוחות לאומניים־פופוליסטיים לא הרפו ממנו. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין היטיב לנסח זאת: "מלחמות מנצחים באמצעות מורים". פוטין מיישם את התפיסה הזאת בדקדקנות ברוסיה, וכך גם עמיתיו הסמכותניים ברחבי העולם. בהונגריה, ממשלתו של ויקטור אורבן כתבה מחדש את תוכניות הלימודים ומצרה את צעדיהם של מוסדות ההשכלה הגבוהה. בפולין, הממשלה בראשות מפלגת חוק וצדק, שכיהנה בשנים 2023-2015, צמצמה את ההתייחסות בתוכנית הלימודים לשיתוף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, אסרה על לימוד תכנים בתחומי מגדר וזכויות אדם והעבירה סמכויות מבתי ספר ומערים למשרד החינוך, לצורך סינון שיתופי פעולה עם עמותות ליברליות. בטורקיה הסיר ממשלו של רג'פ טאיפ ארדואן את לימודי האבולוציה מתוכנית הלימודים, מחק מספרי הלימוד את ההיסטוריה החילונית של הרפובליקה והגביר את לימודי הקוראן בבתי הספר. בארצות הברית, קבוצות לאומניות־פופוליסטיות מאשימות את בתי הספר הציבוריים ואת האוניברסיטאות בשטיפת מוח ליברלית, תוך שימוש במושג "פרוגרס" לתיאור ישות מסתורית ומאיימת. מדינות כמו פלורידה, ויסקונסין וטקסס חוקקו חוקים האוסרים על הוראת סוגיות הנוגעות לגזע, למגדר ולזכויות אזרח ועל עיסוק ביקורתי בהיסטוריה האמריקאית ודורשות מימון ציבורי לבתי ספר דתיים פרטיים מבלי לחייבם בלימוד ערכים דמוקרטיים.
בישראל, ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלת נתניהו השישית כוללת הפיכה חינוכית. זאת הפיכה שנעשית בתנועת מלקחיים. מצד אחד, הממשלה מעמיקה את נוכחותם של גופים ושל תכנים אמוניים־לאומניים בחינוך הממלכתי. מצד שני, היא מזרימה תוספות של מיליארדי שקלים למערכות החינוך המגזריות – החינוך הממלכתי־דתי והחינוך החרדי. ספר הלימוד באזרחות נכתב מחדש בידי אנשי ימין דתי הקשורים לפורום קהלת. חבר הכנסת אבי מעוז, העומד בראש מפלגה גזענית ואנטי־להט"בית, מונה לאחראי על תוכניות חיצוניות במערכת החינוך ובשם מאבק מיובא מאמריקה באותו "פרוגרס" דמוני התחייב להוציא מהמערכת כל עיסוק בשוויון מגדרי ובחיים משותפים בין יהודים לערבים. מערכת החינוך נתונה בידיו של השר יואב קיש, שרודף מנהלים ומורים שמעזים להתבטא בעד הדמוקרטיה ושקראו להשבת החטופים ולסיום המלחמה בעזה, וכן יוזם רפורמות לטובתם של ארגונים חיצוניים המחנכים לגרסה צרה של זהות יהודית, על חשבון ארגונים המחנכים ליהדות פתוחה ופלורליסטית.
כאשר הישראלים הליברלים ניעורו מתרדמתם הפוליטית, הם החלו לחבר את הנקודות גם בתחום החינוך: ילדיהם, שלומדים בחינוך הממלכתי, מקבלים פחות תקציבים ופחות שעות המוקדשות לחינוך לערכים; ערכי מגילת העצמאות המעוגנים בחוק חינוך ממלכתי נרמסים על ידי פוליטיקאים וארגונים קיצוניים ומוחלפים בערכים אחרים, המנוגדים לתפיסת עולמם; והם מממנים חלק ניכר מהחינוך החרד"לי ומהחינוך החרדי עתירי התקציבים, ששייכים למגזרים שמנהיגיהם מניעים את ההפיכה המשטרית ומכשירים את דורות ההמשך שלה. עוד הם גילו שהתהליך הזה העמיק לאורך שנים, אבל המפלגות הליברליות המייצגות אותם עסקו בכלל בדברים אחרים. זאת, בשעה שבצד השני של המפה הבינו היטב שחינוך אינו תחום משני, אלא דרך מרכזית לעיצוב פני המדינה, ופעלו בנחישות.
הספר הזה מתאר איך נטשנו את ההגה – ומצאנו את עצמנו נוסעים בכיוון ההפוך. ואיך נוכל לתפוס את ההגה שוב ולנסוע בכיוון הנכון.
